<h1>צרור החיים הדרך השני סימנים א'—י'</h1>
<h2>דף נג:</h2>
א. דין נטילת ידים. אמרו בברכות פרק אלו דברים והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ) והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים. וכל זה אסמכתא דרבנן הוא, דהא אמרינן בחולין פרק כל הבשר (קה) מים ראשונים מצוה, כדאמרי' מצוה לשמוע דברי חכמים כי מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה משום סרך תרומה. והואיל מצוה, בעי לברוכי על נטילת ידים. מים אחרונים חובה פי' חובת הגוף משום מלח סדומית שמסמא את העינים. והילכך על מים אחרונים לא בעי ברכה, דאין מברכין על דבר שהוא חובת הגוף, ומכל מקום כתב הראב"ד דאפילו במים אחרונים בעי ברכה, המברך ברכת המזון ונוטל ידיו ומברך, והברכה על רחיצת ידים. והטעם שאינם צריכים כלים כמו שאכתוב בע"ה. ומלח סדומית אמרו בתוספות [נ"א בתוספתא] כי עכשיו אינו מצוי ואינם נוטלים למים אחרונים. ואחר כך אכתוב דין מים אחרונים בע"ה. והמברך באיזה דבר צריך ליטול ידיו.
ב. מים ראשונים צריך ליטול ידיו עד הפרק, שתהא סוף הכף המחובר לקנה הזרוע. ויש מי שאומר עד סוף האצבעות המתחברים אל הכף. והנוטל ידיו לפירות או לכל דבר יבש, כגון גבינה ובשר, אינו אלא מגסי הרוח. בד"א, בשהיו ידיו נקיות. אבל היוצא מבית הכסא, צריך נטילת ידים.
והשותה מים או יין, מורי הרשב"א מצריך ליטול ידו אחת, אותו יד שנוטל הכוס, כההיא דאמרינן (יומא ל, א) כיצד סדר היסב, אורחין נכנסין ונוטל ידו אחת. פי' שהיו נותנין להם מתחלה כוס אחד. וצריך שיעור מים לנטילת ידים רביעית מלוג שהוא ביצה ומחצה. בין לידו אחת בין לשתי ידיו.
ג. וצריך להגביה ידיו בנטילת מים ראשונים, מפני שמים ראשונים טמאים שנטמאו מחמת הידים, ואחר כך שופך פעם שניה, והשניים לא הלכו כמו שהלכו הראשונים, ואם לא יגביהם יבואו המים הטמאים ויטמאו את הידים. וכן שנינו פ"ק דסוטה (ד, ב). ומהאי טעמא אסור לרחוץ במי נטילת ידים של אחרים. וצריכין ניגוב. וכל האוכל בלי ניגוב אוכל לחם טמא. ומים חמים אפילו שהיד סולדת בהן נוטלין מהן לידים לנטילת מים ראשונים. וחמי טבריא, בין חמין בין צונן, אם נטלן בכלי פסולין. שאין הבהמה שותה מהן. ובקרקע אם יש ארבעים סאה נוטל בהם, שהרי טובל בהם.
ד. והיין נוטלין ממנו. בין שיש בו מים בין שאין בו מים. אבל לכתחלה אין עושין כך, כדי שלא יזלזל בדבר חשוב. המים שנפל בהם דיו או דבר שנשתנה מראיתם, פסולין. וכן המים שעשו בהם מלאכה, כגון שהדיח בהם את הכלים והם כלים ישנים. אבל חדשים אינם פוסלין את המים. וכן המים שהבהמה אינה שותה מהם, פסולין לנטילה. ובד"א, שהמים בכלים. אבל בעודן בקרקע אם יש בהם ארבעים סאה, כשרין. שהרי טובלין בהן. ומים שהנחתום מדיח ידיו בהן כשרין. אבל מים שהנחתום מדיח בהן הכלים פסולין.
ה. וצריך ליטול ידיו מן הכלי. וכל כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. והנך כובעין של בגד אסור, שאין יושבין שלא מסומכין. כלי שניקב בשוליו עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב (ולמעלה) [ולמטה] פסול. אבל אם מקבל רביעית מן הנקב (ולמעלה) [ולמטה] כשר.
ו. הנוטל ידיו בנהר כתוב בהלכות גדולות והיכא דקא סגי על גב הנהר וליכא מנא בהדיה למישקל, לא לישקול מיא בהדא ידא ולימשי לאידך ידא, אלא לשכשכינהו לתרויהו בנהרא ע"כ. וברכה לנוטל ידיו בנהר בדרך זה כתוב בתוספות דמברך על נטילת ידים. וה"ר יונה ז"ל כתב דאינו נראה, דהיכן צונו בטבילה, ואנו עושין. אלא יברך על נטילת ידים. ור"ל אתה צויתנו בנטילה ואנו עושין טבילה.
נטל ידו אחת מן הכלי וחזר ונתן באותו יד על היד השנייה כתבו בשם רת"ם ז"ל דכיון שתחלת הנטילה היה מן הכלי לא צריך, וכן משמע בתוספות דגרסינן התם אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו, ידיו טמאות, שמתחלה לא נטל מן הכלי. משמע הא נטל מן הכלי שפיר דמי.
ז. מי שהיו אחרים מאכילין אותו, המאכיל אינו צריך נטילת ידים. אבל האוכל אע"פ שאחרים מאכילין אותו צריך נטילת ידים, דהכי אסיקנא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים. והאוכל אע"פ שכרך ידיו במפה צריך נטילת ידים, חוששין שמא יגע בפת. שכשך ידיו בתוך הכלי שיש בו רביעית, ידיו טהורות. שכל המשכשך בתוך הכלי כנוטל ממנו. אבל השוקת שדולין שם מים להשקות את הגן אין מטבילין ממנו לידים. דשאובין הן, ואע"פ שהתירו בשכשוך ידיו בתוך הכלי, השוקת שאני, שהיא מחוברת וכל שהוא מחובר אינו ככלי לנטילת ידים. אבל הרי הוא כקרקע, וכל שבקרקע מדין טבילה הוא, ואין טבילה בשאובין. קרב ידיו למקום שפיכת הדלי בשוקת, ידיו טהורות, שהרי זה כנוטל מן הדלי מכח שפיכת הדולה. ומקבלין מים לנטילת ידים מחרש שוטה וקטן ומן הנדה ומן הגוי, וכל זמן שהמים באים מכחו ידיו טהורות, כגון נתן הכלי בין ברכיו או בין אצילי ידיו. ואפילו שפך הקוף מים על ידיו, ידיו טהורות.
ח. וצריך שיכוין אדם ליטול ידיו לאכילה. ומיהו אם נתכוין הנוטל ולא נתכוין הנותן או נתכוין הנותן ולא נתכוין הנוטל, ידיו טהורות. ונוטל ידיו שחרית ומתנה. פי' מתנה לאכילה. ופרש"י ז"ל ובלבד שייזהר מלטנפם. ודוקא במקום רחוק למים, אבל במקום שהמים מצויין, כל זמן שרוצה לאכול יטול ידיו. ודעת מורי ז"ל דאפילו במקום שאינו רחוק יכול להתנות, דהואיל ונטילת ידים לחולין דרבנן, ומצוה לשמוע דברי חכמים הקלו.
ט. כל דברים החוצצין בטבילה חוצצין בנטילה, וכל הדברים הנדבקים בידים, חוצצין, כטיט היוצרין. אבל דברים שאין נדבקין הרבה כלכלוך שתחת הצפורן אינו חוצץ ומה שאמרו (בתוספות) [בתוספתא] הטיט והבצק שתחת הצפורן חוצצין, היינו טיט היוצרין. וגלד שעל המכה חוצץ בנטילה, שהרי חוצץ בטבילה. אם הוא דבר מועט שאינו מקפיד, אינו חוצץ. הצבע שמלאכתו בכך ואינו מקפיד, אינו חוצץ. לא היה צבע, חוצץ. היה יושב בסעודה ויצא לדבר עם חברו והפליג בדברים. כשהוא נכנס נוטל, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ, אלא במקום שיראוהו [חביריו] שהוא נוטל. ושמעתי למורי הר' פרץ שאם נוטל בידו פת שאין צורך נטילת ידים, שדעתו עליו ולא יסיח דעתו.
י. מים אחרונים. כבר אמרנו שהמברך על כוס הברכה, יטול ויברך, וזהו בשאכל דבר מזוהם ונקרא דבר מזוהם כל דבר לח שמסתבך על הידים. וי"מ דכל דבר הקרב על גבי המזבח, פסקה זוהמתו ואינו נקרא מזוהם. ושאר הדברים שאינן קרבים נקראין מזוהמין. וכבר כתבתי ענין על מה שאמרו מים אחרונים חובה. וכתב רש"י ז"ל ביומא בפרק יום הכיפורים (פג, ב) בנטילת ידים אחרונים מנהג לנקות גם השפם. ודין מים אחרונים נוטלין בין בכלי בין שלא בכלי, ואין להם שיעור בין רב למעט רק להסיר הזוהמא, ואינן צריכין ניגוב. ואין נוטלין על גבי קרקע אלא על גבי כלים או על עצים מפני שרוח רעה שורה עליהם. ומים אחרונים אינן ניטלין אלא במים צוננין, מפני שהחמין מפעפעין את הידים. ומים שנשתנו מראיהן, או שנעשה בהן מלאכה כשרים למים אחרונים. שכולן מעבירין את הזוהמא. ולמים אחרונים אין צריך נטילה רק לפרק שני של אצבעות, שלכלוך [המאכל] אינו מגיע למעלה מזה. ויש בני אדם שרוחצין ידיהן בין תבשיל לתבשיל לנקיות בעלמא. ומשום כך אין צריך לברך שאם ירצה אינו צריך לרחוץ, אבל האוכל גבינה ורצה לאכול בשר, חובה הוא ליטול ידיו. וזה בשאוכל בלילה, אבל ביום אין צריך רחיצה. ומטעם זה היה אומר מורי הרשב"א שאינו מברך על רחיצה זו. ויש שהיו דנין אותו כמים אחרונים בברכה, ולכל דיניהם. ויותר ממים אחרונים שהיו צריכים ניגוב.
